מבוא על מבואה

 

טור חדש נולד, "דף הבית" שמו.

חשבו על המילה בית ומה היא מעוררת אצלכם. יש את בית ילדותנו שמעלה בנו זיכרונות נוסטלגיים, אחריו אנו עוברים בכמה וכמה מקומות שהופכים, או לא, לביתנו לתקופה זמנית, ולבסוף אנו מגיעים לבית הקבע שבו אנו מכים שורשים. באופק יש את בית החלומות אליו אנו שואפים.

מה הופך ארבע קירות לבית? האם זה החללים הנכונים? הצבעים? החפצים? הריחות? בטור הזה אנסה לפצח, ולו במעט, את השאלות הללו. בכל שבוע נצא לסיור ברחבי הבית ובכל פעם ניגע בפינה אחרת. 

 

אבל ראשית אספר לכם קצת על עצמי.

שמי עדי קמחי, ואני עוסקת באדריכלות ועיצוב פנים של בתים פרטיים. אני גרה במושב ניר בנים, מחוז ילדותי, עם האיש שלי ושלושת ילדיי. כשהשתחררתי מהצבא למדתי משפטים והוסמכתי לעריכת דין לפני 17 שנה. לפני עשר שנים כאשר התחלתי ביחד עם האיש שלי לתכנן את הבית שלנו, מצאתי את עצמי באחת התקופות המרגשות בחיי. יש האומרים שלבנות בית זה סיוט, ובשבילי זה היה חלום.

בחנוכת הבית החדש התרחשה נקודת המפנה בעלילה. חברה טובה נגשה ואמרה לי: "תראי איך נוצצות לך העיניים כשאת מדברת על הבית. לכי תעשי מזה מקצוע".

מה מקצוע? כבר יש לי אחד, מכובד, שעושה נחת להורים, ומביא פרנסה טובה.

היה זה חול המועד סוכות, ובסופו נפתחה שנת הלימודים האקדמית. הנחתי את תעודת הפרקליטה בצד, וחזרתי לספסל הלימודים. מצאתי את עצמי מעלה את הגיל הממוצע, בלימודי אדריכלות ועיצוב פנים (הנדסאים) במכללה למנהל. אני זוכרת את העונג מבניית מודלים ושרטוט פרספקטיבות, ואת השמחה לעסוק בכך במקום בקריאת פסקי דין וחוקים. התחום האפרורי והנוקשה פינה את מקומו לתחום יצירתי וססגוני (ויסלחו לי עורכי הדין).

מאז אני בעננים. נהנית לשחק עם חללים, צבעים, עיצובים. מצטרפת למשפחות ומלווה אותן במסען לעבר יצירת המקום שלהם. אם בתחום המשפטי הרגשתי שאני עוזרת לאנשים בסכסוכים שלהם, כעת יש לי את הזכות לסייע להם בבניית הבית שלהם. 

עד כאן הסיפור שלי ועכשיו נתחיל.

 

אם בבית עסקינן, נפתח בחלל הראשון שמקבל את פנינו, הלוא היא המבואה.

פעם קראו לזה הול. אני זוכרת בבית הוריי שהיה ממש חדר שממנו יצאו שאר החללים בבית. היה שם קמין, מתלים למעילים, מראה, שטיח, חלון וכמובן דלת הכניסה.

היום קוראים לזה מבואה. החשיבות של המבואה נובעת מכך שזהו בעצם החלל המתווך בין פנים לחוץ. כאשר אנו יוצאים לעמל יומנו בבוקר, זה המקום שבו נעצור לרגע, ננעל נעליים, ניקח את התיק, המפתחות, מבט מהיר במראה, נשימה אחרונה של בית ויוצאים אל העולם. זה גם המקום שיקבל את פנינו אחרי יום ארוך. במבואה אנו מקבלים את אורחינו, מתנשקים, מתחבקים וגם נפרדים. מבואה זה מקום של התחלות וסופים, של פגישות ופרידות, של מעברים.

בעידן החדש ירד קצת קרנה של המבואה. כולם רוצים פתוח. פתוח בין המטבח לסלון, פתוח בין פינת האוכל למטבח, ופתוח גם בין המבואה לבין שאר הבית. מבחינת החוויה לא בטוח שביטולה של המבואה זה הדבר הנכון, כי אם מדובר בתווך, חשוב שיהיה לנו חלל שייתן מקום לרגע נוסף של הסתגלות.

למבואה תפקיד גם בשמירה על הפרטיות שלנו. זה החיץ שבזכותו איננו מרגישים חשופים בשגרה שלנו. נהוג להזכיר בהקשר זה, את מבחן השליח של הפיצה. הרי לא נרצה שכל שליח יציץ לחיים הפרטיים שלנו, יתפוס אותנו עם פיג'מה, ועם ערימת כלים בכיור. כאשר יש לנו מבואה ראויה הוא לא יוכל לעשות זאת.

מהי מבואה ראויה? פרט לתפקידים שהזכרתי כאן, למבואה יש תפקיד חשוב נוסף באתגר האחסון, ולא יהיה זה מתיימר לומר שטמון בה הסוד לבית מסודר. על כך בשבוע הבא.

 

שלכם, עדי קמחי